פסל של הברווז של דודו גבע
פסל של הברווז של דודו גבע

1. "חשוב לדמיין, להתפרע עם הדמיון, זה עדיף מלהתפרע בחצר ולהיפגע", כך הייתה אומרת לנו דורית, מנחת חוג הדמיון המודרך כשהייתי בגן. אני כבר לא זוכר על מה הדריכה אותנו ואם אכן התפרעתי על כנפי הדמיון בחוג שלה (נדמה לי שנרדמתי וישנתי במשך רוב המפגשים. נו טוב, היא החשיכה את החדר…). המשכתי להתפרע בחצר (ולהיפגע) אבל בילדותי המאוחרת יותר קראתי, מה זה קראתי, בלעתי, את ספרי המדע הבדיוני של אסימוב, היינלין ורבים אחרים, והדמיון שלי, כקורא, אכן התפרע אל מעבר לכוכבים הרחוקים ביותר, בגלקסיות נידחות ובחלליות מקרטעות, עם רובוטים הכבולים לשלושת החוקים הבסיסיים של אסימוב. גם זמן רב אחרי כן, לאחר שנטשתי את ספרי המדע הבדיוני לטובת ספרות אחרת ומגוונת יותר, עשיתי בדמיון שימוש שתאם יותר את הצעתה של דורית, אם כי המשכתי להירדם מדי פעם במהלך הקריאה. מתברר שדמיון פרוע זה דבר מעייף.

2. ואז התחלתי לכתוב. ביקשו ממני טור ביקורת בעיתון מקומי על האירווויזיון של שנת 2000, שבו נשלחה לייצג את ישראל בתחרות להקת "פינג פונג". הסאגה ההזויה של הופעת נציגי ישראל, עם דגלי סוריה ונשיקה חד מינית מאולתרת, משכה אותי למחוזות סוריאליסטיים, ובמאמר שלי דימיתי את עצמי כחייזר אדמדם המסקר את האירועים הגלובליים עבור חברת מדיה נידחת בכוכב הלכת שלו (שאת שמו שכחתי). החייזר, שנקלע לתחרות, מנסה לפרש את ההופעה של ישראל ולחלץ תובנות הגיוניות מהמופע הביזארי, ללא הצלחה כמובן, עבור קוראיו.

לצערי הטקסט הזה אינו בידי, נעלם מזמן, אך את תגובת העורך "שלי" אני זוכר היטב: "יש לך דמיון בריא", אמר, "זה לזכותך. נסה לפרסם אותו בעלון של היישוב שלך, אצלנו זה לא יתפרסם, יאכלו אותנו." לדעתי הוא חס עלי והתכוון יותר לדמיון פרוע מאשר לדמיון בריא.

"בלעתי את כבודי" כמו שאומרים בנכר והמשכתי לכתוב, כשאני מנסה לרסן, בהצלחה חלקית, את הדמיון הגולש שלי.

3. "הסוק מנג'ר של לגו עשה שטויות, פשוט שטויות, אז הם פיטרו אותו ומי הם לקחו במקומו? את אביהוד. אביהוד הקוריאני? שהיה במוטורולה? אז הרמתי לו טלפון, אמרתי לו על הרעיון שלי, והוא עף על זה, אמר לי תוסיף אותי ללינקדאין ונדבר (מתוך 'דיבורי הייטק במתחם רמת החייל שלא תבין לעולם ואם תנסה יישרף לך המוח.')"

כשאני מרגיש שהמוזה עוזבת אותי, מתעסקת בדברים אחרים ומשאירה אותי מיובש (ואני חושב: שתלך לעזאזל המוזה הדפוקה הזו, מי צריך אותה? אסתדר בלעדיה. כן, ממש…), אני צולל מיד לבלוג של עוזי וייל. מי לא מכיר את עוזי וייל? תסריטאי, סופר, אחד הכותבים הטובים והמצחיקים שיש לנו כאן. יש לו כתיבה מלאת דמיון, לפעמים הוא קצת נסחף (זוכרים את "השער האחורי" של עיתון העיר?), הוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים הכי כואבים שלנו כישראלים, ועדיין להצחיק אותנו בו בזמן.

הנה, ראו בעצמכם

4. פעם טיילתי עם הכלבה שלי באחד מהרחובות הקטנים והכמעט ציוריים של שכונת רחביה. זה היה כשעוד גרתי בירושלים, בתקופה ההיא רחביה עדיין לא נכבשה על ידי הצרפתים והאמריקנים, שבאו בהמוניהם, קנו במחירים מופרזים והחריבו את השכונה. היום זו שכונת רפאים, בתים רבים שופצו ואז נותרו ריקים, כשבעליהם באים לכמה שבועות בשנה לחגים, כמו בתי נופש בנוסח ירושלמי.

אחת התוצאות של הפשיטה הזו על השכונה הייתה עלייה דרמטית במחירי שכר הדירה, כך שנאלצתי לעזוב באיזשהו שלב. אבל זה עניין לסיפור אחר.

בכל אופן, טיילתי עם כלבתי היפה, קיטה, ופגשתי בדרכי בחמישה ילדים-נערים בלבוש חרדי. בדרך כלל התוצאה של הפגישות האלה היא מנוסה מיידית של הילדים לכל עבר בגלל פחד הכלבים. הפעם הם לא ברחו, רק נראו מאוד, איך לומר, ערניים, והביטו בקיטה בהשתאות. יצא מזה מפגש מאוד מעניין, והם אפילו העזו ללטף את הכלבה, שהייתה די אדישה לכל הסיטואציה.

באותו ערב ישבתי וכתבתי את המפגש הזה, אך שיניתי את המקום, הזמן, את הדמויות, בקיצור את ה-Setting. הזיתי איזה מפגש של יצורי אוקיאנוס שנפגשים על פסגת הר תת-ימי, ומעזים, לראשונה בחייהם, כמו מין טקס חניכה כזה, להיכנס למערה ולבקר יצור מאיים, שמתגלה כסלמנדרה ענקית וחביבה, שמלקקת אותם בעדינות בלשונה המדגדגת.

טוב, ערב לפני כן גמרתי לקרוא את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, אחד הספרים הפרועים ביותר שנכתבו במאה ה-20.

אגב, המאמר הזה כן התפרסם במקומון ההוא, ואף זכיתי לשבחים עליו.

5. אסיים באחד הכותבים-ציירים המצחיקים/עצובים והפרועים שחיו בישראל: דודו גבע. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, וכשקראתי על מותו בטרם עת הזלתי דמעות רבות. אבל הספרים שלו, הטורים שלו, ובעיקר הברווז שלו, נשארו איתנו, לתמיד.

ינון. כותב תוכן בחברת כתבנית.

אנחנו מגייסים כותבי תוכן כל הזמן – הקליקו כאן לפרטים נוספים