האגם שעל הגבול

בדרום מסצ’וסטס, בסמוך לגבול עם קונטיקט, שוכן לו האגם הפסטורלי (שימו לב, זהו שמו האמיתי, זו לא המקלדת שנלחצה בטעות:) צ’רגוגגוגמנצ’אוגגוגצ’אובנגנגמאוג. אגם זה הוא אגם המים המתוקים השלישי בגודלו במסצ’וסטס.

תנו לי רגע לחזור על השם שלו שמן הסתם דילגתם עליו ואפילו לא טרחתם לקרוא -צָ’רגוֹגָגוֹגמָנצָ’אוּגָגוֹגצָ’אוּבָּנָגָנגָמַאוּג. עכשיו, כשניקדתי לכם אותו, הוא הפך ליותר ידידותי לקריאה. גם אם קראתם אותו בקצב שילדי כתה א’ קוראים את המקראה שלהם, זה עדיין נחשב.

מתי התחילו לקשט את המילים בנקודות?

הכתב האשורי, זה שאנחנו עושים בו שימוש עד היום לא היה מנוקד בתחילתו. התלמוד לא הופיע מנוקד, וכמובן שגם הכתבים שקדמו לו – המשנה, התורה, הנביאים והכתובים. הניקוד הגיע בשלב מאוחר יותר.

ימי הביניים

בימי הביניים החלו מדקדקים נוצרים סורים לעשות שימוש בניקוד – הם הוסיפו סימנים לאותיות- בתוכן, מעליהן ובעיקר מתחתיהן והן מופיעות בשפות השמיות. העברית והארמית, שפתם של המקרא והתלמוד אף הן אימצו אותם כדי לשמור על הדיוק בהגייה שהועבר עד אז בשמיעה בלבד.

כתר ארם צובה

לפני קצת יותר מ-1000 שנה, סוף תקופת הגאונים, כבר מופיע כתר ארם צובה, הנחשב לסמכות שמשמרת את הצורה העתיקה והמדויקת כולל סימני הניקוד שהשתמרה עד ימינו, ורש”י מראשוני הראשונים מזכירם למכביר (בשמות קצת שונים). דבר זה מלמד אותנו שבתקופת הגאונים התפשט השימוש בניקוד.

הנקודה הנסתרת

בין ה”אחרונים” ,כך מכונים הרבנים מן המאה ה-16 והלאה, שהעבירו את ההלכה, תולדות עם ישראל והתלמוד לדורות שאחריהם, קיים ויכוח האם היו ספרים מנוקדים בימי עזרא או לא. אבל מה שברור הוא שלפחות חלק משמות סימני הניקוד מוזכרים הרבה בזוהר הקדוש ובתיקוני הזוהר. יתכן שבהתחלה העניין היה ידוע לחכמי הסוד ובשלב כלשהו התגלה לרבים.

גרסאות שונות

אינו דומה ניקוד הערבית לניקוד הארמית הנוצרית ושניהם שונים מניקוד השפה העברית שגם לה לא הייתה גירסה אחידה. המרכז היהודי נחלק לכמה מוקדים כשבכל אחד מהם הייתה נהוגה שיטת ניקוד שונה.

לחופה של הכנרת

הניקוד הטברני-שיטת הניקוד של חכמי טבריה. שיטה מדויקת הנהוגה עד ימינו למרות שהישוב היהודי הידלדל וההגייה הזו כמעט נכחדה. כתבי יד ששרדו מימי הביניים ועד ימינו כשהבולטים והמשמעותיים ביניהם- כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד ועוד רבים אחרים אפשרו לשחזר אותה.

הניקוד שמעל האותיות

הניקוד הארצישראלי- מתקופת ימי הביניים, שנעשה בו שימוש בידי יהודי ארץ ישראל. תיעוד ממנו השתמר בגניזת קהיר.

הניקוד הבבלי- יהודי בבל נהגו להשתמש בו, כתבי יד מקראיים וכן תרגומים בארמית, כמו למשל תרגום אונקלוס, חשפו את שיטת הניקוד הזאת. בני תימן המשיכו לדבוק בגירסה הזאת בשינויים מסוימים.

המשותף לשיטות הניקוד הארצישראלי והבבלי הוא שהניקוד מופיע מעל למילים ולא מתחתיהן כמו שאנחנו רגילים היום.

קצת מפה, קצת משם

שיטת ניקוד נוספת היא הניקוד הארצישראלי-טברני. שיטת הניקוד היא טברנית וההגייה עצמה היא הגייה ארצישראלית, כזו שמזכירה את ההגייה הספרדית. ניתן לראות שימוש לגירסה הזאת בסידורים ומחזורים נוסח אשכנז של ימי הביניים.

הניקוד הנוסף

הניקוד השומרוני. זמן יצירתו המשוער הוא באזור המאה ה-10. הוא שונה משיטות הניקוד הסורי, הערבי והעברי והוא פחות סדור ושיטתי.

בואו נחזור רגע לאגם

שמו של האגם ממסצ’וסטס איננו בעברית או ארמית וגם אין לו צליל ערבי. הוא בא משפה ילידית נכחדת כלשהי. משמעותו של השם, אם תהיתם הוא: “מקום הדיג על הגבולות – מקום מפגש ניטרלי”. שם יוצא דופן, יש לציין. אז איך ניקדנו אותו? לפי איזו שיטה?

הניקוד כיום

הניקוד של היום מבוסס על השיטה הטברנית אבל באופן פשוט יותר עם כללים אחידים. זה לא אומר שמלאכת הניקוד היא עניין פעוט וקל, הו, כלל וכלל לא. היא מורכבת ממערכת כללים שלמה שיש יאמרו אף מעייפת. היא עניין לאנשי מקצוע בקיאים בתחום או לנקדן אוטומטי, שטועה מפעם לפעם, אין תחליף מושלם לבני אדם.

שלמה שלמה שלמה שלמה שלמה

ואי אפשר שלא לספר את הסיפור על רש”י, גדול מפרשי התנ”ך והתלמוד, שגם חידש מאות מילים בעברית, אותו הזכרנו בתחילת המאמר. הוא התארח פעם אצל רבי יהודה הלוי, כשעדיין לא תהו על קנקנו. הוא היה עניו והתנהל בפשטות. ואולי לכן טעו בו. כשעזב גילו בני הבית כי חסרות להם כפיות כסף. הם חשדו בו שלקח אותם איתו, רדפו אחריו החזירו אותו וחיפשו בין כליו.

משלא מצאו דבר היו בטוחים שכבר הספיק למכור אותם וביקשו את תמורתם. רש”י היה עני ולא היה באפשרותו לשלם. משכך, דרשו ממנו את מעילו בתמורה. רש”י עזב אבל השאיר כתובת למזכרת בזה הלשון: “שלמה שלמה שלמה שלמה שלמה”. כשגילו בני הבית את הכתובת הזאת היא היתה בגדר תעלומה. רדפו אחריו שוב כדי שיפתור אותה.

רש”י שב על עקבותיו והפעם הוסיף את סימני הניקוד באופן הזה: שֶׁלָמָה שְׁלֹמֹה שַׂלְמָה שְׁלֵמָה שִׁלֵּמָה?

מדוע שְׁלֹמֹה (רש”י- רבי שלמה יצחקי) נדרש לשלם שַׂלְמָה  (-מעיל) שְׁלֵמָה עבור גניבה שהוא לא ביצע. רבי יהודה הלוי התרשם שהוא איננו גנב והשיב לו את המעיל.

תפקידו של הניקוד

אנחנו לא נוטים לנקד כל טקסט שלנו. למרות שאין לנו אותיות ניקוד כמו בשפות רבות אחרות. גם אם קיימות מילים שכאשר הן לא מנוקדות הן יכולות להתפרש באופנים שונים זה מזה, אנחנו לא מנקדים אותן. כי כאשר הן מופיעות בתוך משפט נבין אותן לפי ההקשר.

הניקוד משמש בראשית הקריאה, במקראות של הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, בספרות ילדים, במילים קשות לקריאה, אנחנו מנקדים בכל גם כאשר ההקשר בכל זאת לא מספיק מבהיר ויש מקום לטעות, בספרי ילדים ובשירים.

 

פורסם ב: ניקוד