מלאכית בתוך כנסייה

תרגום מאנגלית לעברית ולהפך של מסמכים ותוכן הוא אחד משירותי התוכן הכי נצרכים בישראל של המילניום השלישי. היום העניין הזה נראה כמעט מובן מאליו, אבל האמת היא שמדובר בסוג של נס. העברית היא אמנם שפה עתיקה, אבל באופן מעשי החל מהמאה השנייה לספירה ועד סוף המאה התשע-עשרה, למעט כמה חריגים, היא לא תיפקדה כשפת דיבור ושומרה בעיקר בזכות היותה ‘לשון קודש’ ששימשה את היהודים בטקסים ותפילות.

תחיית השפה העברית נחשבת בצדק כהישג הגדול של הציונות, בזכות עקשנים כמו אליעזר בן יהודה שהצליחו גם לשנות מוסכמות חברתיות וגם, בזכות מאמץ בלשני אדיר, לגשר על כמעט אלפיים שנה ולהתאים את העברית לעידן המודרני, אנחנו היום חושבים וחולמים בעברית.

אבל למען הדיוק ההיסטורי היתה זירה נוספת בה נעשה שימוש בעברית, וזה כולל כמה מפעלי תרגום גדולים מעברית לשפות אחרות, שלא מוגזם להגיד ששינו את ההיסטוריה, רובם ככולם קשורים לספר הספרים. באופן פרדוקסלי, בחלק מהמקרים מי שהוביל את המהלך הזה היו אנשי דת נוצרים שיחסם ליהדות וליהודים לא היה אוהד במיוחד.

70 פנים לתרגום

התרגום הקדום ביותר של התנ”ך ששרד וידוע לנו התפרסם בשם ‘תרגום השבעים’, מדובר בתרגום של התנ”ך מעברית ליוונית שהתבצע במאה השלישית לספירה. סביב התרגום הזה נפוצו אגדות רבות; כולל אגדת חז”ל, שבפקודת המלך עבדו כל המתרגמים בחדרים נפרדים ובסוף הנוסח של כולם היה זהה; אבל התרגום דווקא נערך עבור קהילת יהודי אלכסנדריה שבשלב זה רובה ככל הנראה לא שלט בעברית.

התרגום הזה חשוב משום שהנוסח שלו שהשתמר קדום מנוסח המסורה שמוכר לנו היום, ויש בו רמזים שעוזרים לנו לשחזר חלק מנוסח המסורה הקדום. הוא חשוב גם משום שהתרגום הזה, שאמנם נועד לצרכי יהודים, הנגיש מאוד את התנ”ך עבור דוברי היוונית ובהם הפלח ההולך וגדל של נוצרים.

מאז ומעולם התנ”ך העברי נחשב כספר קודש גם עבור הנצרות. בעשורים הראשונים להיווסדה היתה הנצרות דת נרדפת בהתהוות. הטקסטים הנוצריים שאנו מכירים היום בתור ‘הברית החדשה’ היו בתהליך של כתיבה, ליקוט ועריכה, ורק כשנפסקו הרדיפות והנצרות זכתה בחסותה של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה, התפנו ראשי הכנסייה לעשות סדר בכתובים.

השדיים של הירונימוס

מי שנרתם למשימה בכל המרץ היה נזיר נוצרי ואזרח רומאי בשם הירונימוס. בראשית דרכו  פעל הירונימוס בעיקר במערב האימפריה, אך לאחר שהסתכסך עם כמה מאבות הכנסייה  הוא יצא למסע צליינות בירושלים. בדרך פקד אותו חיזיון והוא עבר להתגורר 3 שנים כנזיר מתבודד במדבר יהודה, לא רחוק מבית לחם, בתקופה זו למד והעמיק את שליטתו בעברית. כשחזר למרכז האימפריה קיבל דרגת כמורה והתמסר למפעל התרגום הענק שלו. למעשה, התרגום ללטינית של הירונימוס לתנ”ך ולברית החדשה – אסופה המכונה ‘הוולגטה’  – הוא הקנוני והמקובל בכנסייה הקתולית גם היום. הירונימוס היה מתרגם מצוין שהיה נחשב לגאון במושגים של ימינו. אבל גם הוא לא היה חסין מטעויות. מכיוון שהקנון שלו שרד, גם הטעויות שרדו ולפעמים קיבלו חיים משלהן.

דוגמה מצחיקה במיוחד אפשר לראות בתרגומו של הורנימוס לחלקו האחרון של הפסוק השני ב’שיר השירים’. “כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן”, כך כתוב במקור. הירונימוס הפך את ה’דוד’ בטעות ל’דד’ והמשמעות בלטינית כפי שהבינו מיליוני קתולים לאורך הנצרות הלכה בערך ככה: “כי טובים שדייך מיין”.

מסתבר שהתרגום הלטיני לשיר השירים העניק השראה ותמות לאמנים נוצרים לאורך ההיסטוריה. אם תהיתם למה יש כל הרבה נשים חסודות עם שדיים חשופים באמנות הנוצרית, יש מצב שחלק מהאחריות קשורה לשגיאת התרגום של הירונימוס.

מרטין לותר שובר את המונופול

עד אמצע המאה השש-עשרה התרגום של הירונומוס ללטינית היה היחיד בסביבה. אם בימיו של הירונומוס רוב העולם הנוצרי חפף לעולם דובר הלטינית, אז מאה שנים מאוחר יותר התמונה היתה מאוד שונה. הנצרות פנתה לעבר מערב היבשת ואומצה על ידי העמים הגרמאניים שבסוף גם הכריעו את האימפריה הרומית במערב. האימפריה הרומית אמנם חרבה, אבל המודל הכנסייתי שרד בגדול ועמו השפה הלטינית, שהפכה לשפה הבינלאומית של הכנסייה ולא משנה אם הכנסייה ממוקמת ברומא, איטליה או אירלנד.

הניתוק בין שפת הכנסייה לשפת קהל המאמינים שהחל בטעות, הפך עם הזמן למכשיר שליטה בידי הכנסייה. ההמונים, גם אלו שידעו קרוא וכתוב לא הבינו לטינית וכדי להכיר את כתבי הקודש הם היו תלויים בתיווך של הכנסייה שהקפידה תמיד לתת לדברים את הפרשנות הרצויה לה. בסוף ימי הביניים הכנסייה היתה מועדון סגור שרק חבריו למדו לטינית. בשלב הזה אפילו תושבי איטליה התקשו לזהות את הקשר בין שפת הכנסייה לניב הלטיני הוולגרי בו הם דיברו, ושאנחנו היום מכנים ‘איטלקית’.

בינתיים הכנסייה צברה כוח, הסתאבה והתרחקה מהאדם הפשוט אותו היא הייתה אמורה לשרת.

לאורך כל המאה החמש-עשרה החלו ניסיונות של דרגים נמוכים בכמורה להילחם בסטגנציה של הכנסייה. הניסיונות האלה בדרך כלל דוכאו בהצלחה. אבל במאה השש-עשרה עם מהפכת הדפוס הסכר נפרץ. אחד הראשונים שהצליח לפרוץ את הסכר היה כומר גרמני צעיר וחמום מוח בשם מרטין לותר. לותר ניסח כתב אשמה חמור נגד מוסדות הכנסייה ויצא נגד השחיתות והאינדיגנציות – קניית מחילה מ’האל’ בכסף – עניין שבאותה תקופה היה תעשייה שהכניסה לכנסייה מיליונים במושגים של ימינו. את אותו כתב אשמה שנודע בהיסטוריה בתור ’95 התזות’, לותר מיסמר, פשוטו כמשמעו, לדלת הכנסייה בעיר הגרמנית ויטנברג.

הבישוף של ויטנברג לא אהב את הביקורת וברוב המקרים הקודמים מי שניסה תעלול כזה סיים על המנגל או על בלוק הקצבים; אבל ללותר היו כמה דברים שעבדו לטובתו. במעגל הראשון הוא נהנה מחסות והגנה אישית של הנסיך הסקסוני המקומי. המעגל השני היה מעגל שלותר יצר. בזכות מכבש הדפוס ’95 התזות’ הופצו והפכו למסמך ויראלי. אבל זו היתה רק התשתית למהלך הגדול של לותר – הניתוק מהכנסייה הקתולית. לותר האמין שלכל אדם שמורה זכות לקרוא ולפרש בעצמו את כתבי הקודש, זה אחד היסודות של הכנסייה הפרוטסטנטית. מאחר שהגרסה הזמינה היחידה של כתבי הקודש היתה הטקסט הלטיני של הירונומוס מלפני יותר מאלף שנה, לותר עשה מעשה והתיישב לתרגם את כל התנ”ך לגרמנית. כמו הירונימוס, גם לותר היה עילוי יוצא דופן. הוא שלט בעברית על בוריה ותירגם לגרמנית מהמקור. זה לא מנע ממנו לתרום מניית יסוד לאנטישמיות הגרמנית הממאירה. אבל היי, אף אחד לא מושלם…

לאבד את הראש בגלל תרגום לאנגלית

לותר נחשב אולי לרפורמטור החשוב ביותר, אבל הוא לא היה היחיד. הרפורמציה והפיצול בכנסייה לא היו פרויקט של איש אחד. זו היתה ראקציה שהתפרצה במקביל במקומות שונים באירופה. קלווין בשוויץ, ארסמוס בהולנד, בכל רחבי אירופה התפשטו הרעיונות הפרוטסטנטיים ועמם מבול של תרגומים חדשים לספרי הקודש. אנחנו נתמקד בסיפור האנגלי, גם בגלל שהוא סוגר לנו מעגל ונותן לנו נקודת ציון למה שכנראה היה התרגום הראשון מעברית לאנגלית, וגם בגלל שזה סיפור טוב עם כמה פיתולים בעלילה.

כומר אנגלי בשם ויליאם טינדייל נדבק ברעיונות החתרניים של לותר וארסמוס (ולמד ישירות משניהם) והחליט לתרגם את התנ”ך לאנגלית. אנחנו כולנו זוכרים שהנרי השמיני הוא אבי הכנסייה האנגליקנית ואויב היסטורי של הכנסייה הקתולית. המציאות יותר מורכבת, הנרי סלד מרעיונות הרפורמציה ותרגום התנ”ך לאנגלית נראה בעיניו ככפירה. בהמשך הוא יתנתק מהכנסייה הקתולית, על רקע סירובו של האפיפיור לאשר את גירושיו מקתרין מארגון, אבל בחזון שלו הכנסייה החדשה שתקום היתה אמורה להיות העתק של הכנסייה הקתולית מינוס האפיפיור. טינדייל החל לתרגם את הברית החדשה באנגליה אבל מהר מאוד הבין לאן נושבת הרוח ואת מלאכת התרגום השלים בדרכו לוויטברג, עירו של לותר בגרמניה. בהמשך תירגם את החומש לאנגלית ישירות מהמקור העברי ותרגומיו שהודפסו באירופה הוברחו חזרה לאנגליה. האירוני הוא שטינדל בסוף עלה על הרדאר של הנרי השמיני אחרי שפירסם עלון שמתח ביקורת על גירושיו לקתרין מארגון (הגירושים שהובילו לניתוק אנגליה מהכנסייה הקתולית), על זה הנרי לא סלח והוא הפעיל את קשריו באירופה, וויליאם טינדייל סיים את חייו על המוקד בבריסל.

תכירו את התנ”ך המרושע

עד סוף המאה השבע-עשרה היו תרגומיו של טינדייל ברשימת ‘הספרים האסורים’, אבל למרות הסכנה בהחזקתם היה להם ביקוש. בתחילת המאה השבע-עשרה כאשר המלך ג’יימס הראשון הוכתר כמלך אנגליה הוא החליט לחזק את הכנסייה האנגליקנית ומימן את התרגום הרשמי הראשון של התנ”ך לאנגלית. תרגום שנקרא גם היום “תרגום המלך ג’יימס“. בדיעבד אפשר לקבוע שזה גם רגע נצחונו המאוחר של טינדייל, מחקרים מהשנים האחרונות מראים שחלקים שלמים ב’תרגום המלך ג’יימס’ נלקחו מהתרגום של טינדייל. בהקשר זה של תרגום המלך ג’יימס נסיים עם סיפורה יוצא הדופן של אחת המהדורות שהודפסו בדפוס המלכותי של לונדון ב-1631. מהדורה זו נודעה בתור ‘התנ”ך המרושע’ משום שעקב טעות של הדפסה נשמטה המילה ‘לא’ מהדיבר השביעי, שבמהדורה נדירה זו התקצר לכדי ההוראה התכליתית: ‘תנאף’.

כמו שאתם מבינים בשלב הזה אף אחד, כולל מלך אנגליה אינו חסין לחלוטין מפני טעויות בתרגום, אבל, וזו הפואנטה של הכתבה הזו, שימוש בשירות תרגום מקצועי ואמין שכולל מנגנון בקרה והגהה פנימי (כמו שקיים אצלנו), יכול להקטין מאוד את השכיחות של טעויות מהסוג הזה.